תשוקתו של יוהאנס קלימקוס, או: טיזר פילוסופי 

תשוקתו של יוהאנס קלימקוס, או: טיזר פילוסופי

"לעיתים קרובות תיארו את ההשחתה של המונרכיה האבסולוטית ואת שקיעת התקופות המהפכניות, אך לא את שקיעת הדור חסר התשוקה. גם הוא מנוון כמוהם, אף כי הוא פחות מרשים בשל הדו-משמעות שבו. המחשבה על כך עשויה לעניין ולהיות משמעותית. במצב זה של עצלות רפויה, יותר ויותר יחידים ישאפו להיות אפסים כדי להפוך לציבור - אותו סך הכול שנוצר בדרך מצחיקה, בכך שהמשתתפים בו הופכים לצד שלישי. ההמון העצל הזה, שאינו מבין דבר בעצמו ואינו מוכן לעשות דבר, זה ציבור האצטדיונים, מבקש עתה להתבדר, ומשתעשע ברעיון שכל מה שמישהו עושה נעשה כדי שאפשר יהיה ללכת רכיל...ואם נדמיין לעצמנו שהציבור הזה הוא אדם...הייתי מעלה על דעתי את אחד הקיסרים הרומיים, טיפוס רב-רושם, שבע מאוד וסובל משעמום...האדם הזה, שהוא יותר עצל מרשע, מטייל לו להנאתו ומחפש סביבו גיוון." [1]

           את השורות הללו כתב סרן קירקגור בשנת 1846 בקופנהגן אודות בני זמנו, אך האם מתאים תיאור זה גם לימנו אנו? האם גם דורנו הוא דור שוקע וחסר תשוקה? האם אפשר גם אנו דומים לאותו קיסר רומאי? אפשר אולי לחפש את התשובה בתופעות חברתיות אשר יכולות להעיד על תשוקתו של היחיד,[2] אך אם נזכור שתשוקה היא דבר אישי ביותר, רכיב יסודי של הפנימיות, נראה שיהיה זה נכון יותר לבחון את שאלת אופן נוכחותה (או היעדרותה) של התשוקה דרך תחושתו הסובייקטיבית של קורא מאמר זה.

           כוונתי לכך שהצגת תשוקתה של הדמות הספרותית (יוהאנס קלימקוס) שבה יעסוק המאמר תדגיש את הניגודים בין דור (המורכב כמובן מיחידים) הניחן בתשוקה לבין דור חסר תשוקה, בין היחיד המשתוקק לבין היחיד האדיש, בין תשוקה רצינית ומחייבת לבין תשוקה שאינה יותר מנושא לפטפוט. אני מאמין שהדגשת ניגודים אלו תעלה, לפחות אצל חלק מהקוראים, תחושה שתאשר את רלוונטית המסר של קירקגור לימנו ואת החשיבות שבבחינה מחודשת של תשוקותינו המהותיות. באשר לי, תחושתי האישית היא שאכן ישנם קווי דמיון רבים בין תיאורו הקודר של קירקגור את בני דורו לבין המצב העכשווי, ושהעת הזאת, בדומה לזו של קירקגור, היא במידה רבה,  "תקופה נבונה, רפלקטיבית, חסרת תשוקה, המתעוררת רק בהתלהבות מלאכותית קצרת מועד ומתרווחת לה בזהירות בתוך עצלות". [3]

           לסיכום ההקדמה, אציין שאחת ממטרות מאמר זה היא, להציג את ספרו של קירקגור יוהאנס קלימקוס באופן שיכול לאפשר לקרוא התבוננות מחודשת בתשוקתו שלו דרך יצירתו של הסופר כשמטרה נוספת היא לשמש כ-"המלצת קריאה" משכנעת לספר נהדר (ונגיש) זה, לשם כך נעבור כעת לתיאור קצר של הספר ושל הדמות המרכזית שבו.

מהלך הספר, או:התפתחותו של יוהאנס

            הספר  Johannes Calimacus, 0r: A life of Doubt[4]נכתב על-ידי סרן קירקגור בשנת 1842. במרכז הספר הקצר (והלא גמור) עומדים יוהאנס, התפתחותו הרוחנית ותשוקתו הגדולה – החשיבה. כמו-כן, כולל הספר גם מספר רעיונות מרכזיים בהגותו של הסופר. השילוב של כל אלו עם הרלוונטיות של הנושאים בהם עוסק הספר, יכולת הכתיבה הפנומנאלית של קירקגור, הניסוח הבהיר של הרעיונות והתרגום המזמין לאנגלית מייצרים ספר שפשוט חבל להחמיץ.

            הספר מספר את סיפור התבגרותו הרוחנית של יוהאנס קלימקוס.  התכונות המייחדות את יוהאנס כילד הן: דמיון מפותח, מופנמות ובייחוד - אהבה מיוחדת לחשיבה. עבורו כל החיים היו, במובן מסוים, חשיבה. יוהאנס הושפע רבות מאביו ובמיוחד מהוויכוחים שהיו נערכים בביתו בין אביו וחבריו, כאשר לא תוכן הדברים אלא אופן הויכוח והריגוש שנבע מהמהלכים בוויכוח הם אלו שמשכו את תשומת לבו:

"He soon forgot what was said, both by his father and the opponent, but this thrill in his soul he never forgot[5]."

            יוהאנס המתבגר ממשיך להתבצר בעולמו הפנימי ואנשים אינם מבינים מה מטריד אותו, במה הוא עסוק כל כך,  הם היו "מחייכים לעברו" משום שהוא נראה להם קצת משונה ואולי גם מעורר רחמים. הוא מתייחד עם מחשבותיו בעולמו הפנימי באופן מוחלט כל-כך, עד שהעולם החיצוני נחווה אצלו באופן שהופך אותו לעולם מופשט ואילו העולם הפנימי מוחשי כל כך עד שהוא הופך לעולם הראלי. תכונה נוספת שבולטת אצל יוהאנס, היא יכולת ההתמדה והרצינות שלו, תכונה שבאה לידי ביטוי כאשר הוא היה פוגש אתגר מחשבתי הוא היה מסתגר בחדרו ומכריז בקול "אני אעשה את זה" – הוא לא היה יוצא עד שהאתגר היה מוכרע בפתרון. יש בו אמונה בסיסית שאדם יכול לעשות כל דבר שהוא באמת רוצה לעשות, וכי בכוחו לפתור כל בעיה שתגיע לפתחו.

            המאבק למציאת פתרון לבעיה מחשבתית היווה עבורו חוויה טוטאלית, הוא לא רק חושב על הדברים, הוא גם חווה אותם בעוצמה. החשיבה שלו היא חשיבה מלאת רגש, מלאת חיות. הוא מעיד על עצמו שכשהוא חושב על נושא מסוים הוא חש כאדם שסוחב אבן גדולה במעלה ההר. עדות נוספת לעוצמתה של חווית החשיבה שלו מתקבלת ממקרה מסוים שבו החשיבה מביאה אותו לכדי עילפון פיזי  ממשי.

            יוהאנס מגיע לשנות ה-20 בחייו ועדיין נשאר זר בעולם, מנותק מסביבתו באופן מהותי ומלא סקרנות כלפי עולם המחשבה. התוכן המחשבתי שמושך אותו הולך ונעשה ממוקד יותר ויותר, יוהאנס מחפש תוכן אשר  צריך -    [6]"" (To) touch the deep stirrings of his own heart

            תשוקת החשיבה של יוהאנס עוברת התפתחות נוספת - התגבשות כתשוקה להפוך לפילוסוף. הוא אומנם אינו בטוח שהוא מסוגל להיות פילוסוף אבל הוא מחליט ועושה כל מאמץ אפשרי בשביל להפוך לאחד. במקביל לשינוי זה יוהאנס מבחין שההצהרה העולה שוב ושוב בשיח האינטלקטואלי היא          ש-"הכול מוכרח להיות מוטל בספק" הצהרה זו הופכת למטלה המרכזית של חשיבתו. השילוב בין שני גורמים אלו (הרצון להיות פילוסוף וההצרה בנוגע לספק) גורמים לו להקדיש את עצמו לשלוש תזות אשר מקשרות בין הצהרה זו לבין הפילוסופיה:

• הפילוסופיה התחילה בספק.
• על מנת להתפלסף אדם חייב להטיל ספק.
• הפילוסופיה המודרנית מתחילה בספק.

           משלב זה עובר יוהאנס (ואיתו הספר) למסע לוגי-קיומי אל עבר עצמו, מסע שהחיצוניות שלו היא חקירה של התזות הללו והפנימיות שלו היא החקירה של עצמו ובעיקר חקירה של ספקותיו ושל תשוקותיו.

התשוקה אל החשיבה והחשיבה מלאת תשוקה

            כבר המשפט הראשון בספר מדבר על תשוקה, תשוקתו של יוהאנס אל החשיבה, תשוקה שאינה פחותה מזו של נער שמאוהב בנערה. עבורו, הרגע שבו מחשבה אחת  פגשה מחשבה אחרת היה הרגע המאושר מכל. היה זה עונג עבורו להתחיל ממחשבה אחת וממנה לטפס, שלב אחר שלב, אל עבר מחשבה גבוה יותר. כנער לא עלה בדעתו של יוהאנס להיות פילוסוף, המחשבה היתה התשוקה שלו, אבל הוא עדיין היה חסר את המשמעת העצמית שדרושה בכדי להציב לעצמו יעדים מחשבתיים משמעותיים. הוא לא היה מקדיש חשיבות גדולה לנושא שעליו חשב, הנושא  היה יכול להיות חשוב או חסר משמעות, התוצאה לא היתה חשובה עבורו אלא התנועות של החשיבה הם שמשכו אותו. הוא מעיד על עצמו, שגם שלאחר שהיה פותר שאלה מסוימת, הוא היה ממשיך להפיק הנאה מחזרה על התנועות של התהליך המחשבתי.

            החשיבה של יוהאנס מתנסחת דרך שאלות ותשובות ואם נדמה את התנועה המחשבתית של יוהאנס לטיפוס בסולם (יוהאנס קלימקוס פירושו יוהאנס "המטפס"), אזי השאלות שהוא שואל את עצמו (או: הספקות החדשים שהוא מטיל) מהוות את השלבים בסולם הזה, השלבים הללו הם אלו שמאפשרים את הטיפוס, את התנועה. לעומת זאת, כאשר הוא לא מצליח לשאול את עצמו שאלות אז המחשבה עוטפת אותו באופן מדאיג והדיאלוג שלו עם המחשבה משתתק. 

            יהיה זה חסר מובן לדון בתשוקה בין שני חפצים, בדומה לכך, יהיה זה גם חסר מובן לדון בתשוקה שהיא שכלית ומופשטת לחלוטין, תשוקה שמנותקת מאדם באופן מהותי. ואכן, לאורך הספר אנו רואים שמחשבתו של יוהאנס שזורה בעולמו הרגשי. ללא שזירה זו לא תתיכן תשוקה אמיתית. דוגמא למעורבות הרגשית העמוקה שיש ליוהאנס עם החשיבה אפשר לראות בתגובה שלו להבנה שהוא צריך להטיל ספק בכל הפילוסופים שהיו לפניו ולהתחיל את דרכו המחשבתית העצמאית, תגובה שמראה שהתשוקה שלו אל החשיבה אינה תחת קטגורית השכל בלבד אלא תשוקה שממש זורמת בעורקיו:

Every beginning is difficult – he had always thought the Germans were right about that, but this beginning seemed to him to be more than difficult, and to call this a beginning and dub it merely 'difficult' seemed to him like classifying a fox being skinned under the category of 'transition'.[7]

יוהאנס חווה את תשוקת החשיבה כמו שהשועל חווה את פשיטת עורו שלו ולא כמו מישהו שמתבונן בתהליך של פשיטת עור השועל מבחוץ.

            עניין נוסף שמדגיש יוהאנס הוא שהתשוקה היא סוג מסוים של יחס.  התשוקה היא יחס בין אדם לבין מושא התשוקה שלו. ישנם סוגים שונים של יחסים בין סובייקטים לבין מושאים (כמו למשל:  אדישות, דחייה) והתשוקה היא סוג מסוים של יחס בין סובייקט לבין מושא. הדגש על התשוקה כיחס ממשי (ממשי במובן זה שהוא אינו יחס מופשט, "על הנייר" אלא יחס שיוהאנס חווה אותו באופן ממשי) בין יוהאנס לבין החשיבה שלו הוא הדבר שגורם לו לשאול את עצמו – מה היחס שלי אל הנושא שעליו אני חושב. כאשר הוא דן בשאלת הספק הכללית הוא שואל את עצמו – כיצד אני מתייחס לספק הזה? האם אני מתייחס אליו כמו ספק שמתעורר בעקבות שאלה מתמטית? האם כמו ספק שמתעורר בהקשרים אחרים? ללא קשר לתשובה שהוא נותן לעצמו, הנושא החשוב כאן היא ההבנה של יוהאנס שחייב להיות לו יחס ממשי אל המושא של החשיבה שלו. ללא יחס כזה לא יכולה להתקיים תשוקה אמיתית ולכן יוהאנס שואל את עצמו שוב ושוב  על היחס שלו עצמו, כאינדיבידואל בודד, אל התזות שהוא בוחן. הוא מנסה תמיד לבדוק האם הוא יכול להיכנס ליחס כנה עם התיזה שהוא בוחן.  קירקגור מראה את חשיבותו של היחס אל תזה מסוימת על ידי הצגת הפגם שבהעדר יחס כזה באמירתו של הפילוסוף אפיקורס בנוגע לפחד האנושי מהמוות: "אין לנו מה לדאוג מהמוות משום שכאשר אנחנו נמצאים המוות לא נמצא וכאשר המוות נמצא אנחנו לא נמצאים". כלומר, למרות שהמשפט הזה אולי נכון לוגית, הוא עדיין אינו נותן מענה מספק לפחד מהמוות וזאת משום שאין אפשרות ליצור יחס עמוק בין האדם שפוחד ממותו שלו לבין המשפט הלוגי הקר והשנון.  ומענה לוגי ללא יחס לאינדיבידואל אינו מספק מענה אמיתי לשאלה קיומיות.

            קירקגור אינו מסתיר גם את הצדדים המושכים פחות של התשוקה, כוונתי לכך שהתשוקה מהווה גורם לסבל רב, התשוקה למשהו אינה רק חוויה אופטימית ושמחה. התשוקה משמעותה גם סבל, סבל הכרוך באי מימושה של התשוקה ובקושי הכרוך במימושה במקרים רבים (אפשר לחשוב למשל על האוהב המשתוקק אל אהובתו, אך היא אינה נעתרת לו). סבל שיכול להיפתר על ידי היעלמותה של התשוקה, כלומר על-ידי החלפת היחס שבין הסובייקט לבין מושא התשוקה שלו (למשל:  בהחלפת יחס של תשוקה ביחס של אדישות) או על-ידי מימושה.

            תהליך מימוש התשוקה הוא תהליך שפעמים רבות הוא ארוך, סבוך ודורש עמידה בסבל והתמדה רבה, תהליך שיכול להיות ההפך המוחלט מחוויה ספונטנית ואינטואיטיבית. אך יחד עם הסבל הכרוך בתשוקה, צריך לשים לב גם לכך שהתשוקה, והאנרגיה האצורה בה, היא זו אשר מאפשרת לצאת מחוויות הסבל והתסכול שבחוסר מימושה ולהמירה בחוויה של טיפוס אל עבר מושא התשוקה.

            אם נחזור ליוהאנס, אז נראה שתשוקתו לחשיבה, עם כל הסבל שהיא גורמת לו,  היא הכוח המניע בחייו, היא המאפשרת לו להיות כה מחויב לחשיבה. מחיוב עד כדי סכנה לאיבוד שפיותו. הוא מתאחד עם התשוקה שלו לחשיבה והיא הופכת למהות חייו,  החשיבה נעשית עבורו:

it (החשיבה אודות הטלת הספק – ע.ג) became for his life what a name often is in the story of any person's life - by mentioning this name you sum up everything.[8]

כך שהתשוקה היא גם סיבת הסבל וגם הכוח המאפשר את הפסקת הסבל. זהו גם המצב שבו נמצא יוהאנס – הוא סובל בשל כך שהוא אינו מצליח לממש את תשוקת החשיבה שלו באופן מלא, אך מאידך הוא ממשיך להתקדם הלאה, למרות הקשיים האדירים, אל מימוש מטרתו בזכות אותה התשוקה ממש.  

לאחר שהצגתי מאפיינים כללים של התשוקה אעבור  לחלק בין שתי צורות ספציפיות של תשוקתו של יוהאנס:

א.       התשוקה של יוהאנס אל החשיבה.

ב.       אופן החשיבה מלא התשוקה של יוהאנס.

א. התשוקה של יוהאנס אל החשיבה

            התשוקה של יוהאנס אל החשיבה היא התשוקה שהוא חש כאשר הוא אינו חושב, כאשר הוא אינו בפועל בתוך ההתרכזות העמוקה של החשיבה, כאשר החיים מונעים ממנו מלחשוב באופן עמוק על הנושאים שמרתקים אותו, לצורך המחשה נוכל להשוות את המצב של יוהאנס במקרה זה לאומן שנמצא במצב שבו הוא אינו יוצר.

            מקובל לראות בתשוקה מצב של חסר. התשוקה היא רצון למשהו שחסר למשתוקק. אם נצא מנקודת הנחה זו, יובן שיוהאנס יכול להשתוקק אל החשיבה באופן מוחלט רק כאשר הוא אינו חושב במלוא מובן המילה. רק כאשר הוא נמצא "מחוץ לחשיבה" התשוקה שלו אל החשיבה היא מלאה.

            את התשוקה של יוהאנס אל החשיבה ניתן לדמות לגעגוע. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שלאורך הספר מציין קירקגור שוב ושוב שעבור יוהאנס החשיבה היתה כמו אהבה לנערה ובדומה לתשוקה שבאהבה זוגית, גם כאשר האהוב נמצא ללא האהובה (= "מחוץ לחשיבה") הוא חש תשוקה וגעגוע אל אהובתו (="חוויות החשיבה"). היעדרות של רגש כזה בזמן שאוהב לא נמצא עם מושא תשוקתו מעידה על כך שיש חסרון בתשוקה שלו. היחס המשתוקק של יוהאנס אל החשיבה הוא כל כך טבעי עבורו עד שהוא לא מצליח להבין מדוע פילוסופים אחרים אינם מבטאים את עצמם באופן מלא תשוקה כאשר הם נמצאים "מחוץ לחשיבה", מדוע נעדרים הגעגוע והתשוקה מהרטרוספקטיבה אודות החשיבה. יוהאנס משתמש הפעם בדימוי של מלחים והתשוקה שלהם לים: כמו שכאשר מלחים נפגשים האחד עם השני בחוף, הם מספרים זה לזה בהתלהבות על ההרפתקאות שלהם בים, כך הוא היה מצפה גם מהפילוסופים לספר בהתלהבות על ההרפתקאות שלהם מהחשיבה. אך בניגוד למלחים ותשוקתם אל הים, הוא אינו מוצא את אותה התשוקה אצל הפילוסופים. בעוד המלחים מתגעגעים לים הפילוסופים רק נזכרים בחשיבה.

ב. החשיבה מלאת התשוקה

            בסעיף הקודם דנו במצב שבו יוהאנס נמצא "מחוץ לחשיבה" והוא משתוקק לחזור אליה, כאן נדון במצב התשוקה שלו בזמן שהוא "בתוך החשיבה" בזמן שהוא חושב, חושב באופן מלא תשוקה. ואם להשתמש עוד פעם אחת בדוגמת האומן – זה הוא המצב שבו האומן יוצר את יצירתו.

            כזכור, יצאנו מנקודת הנחה שתשוקה היא סוג של רצון למשהו שחסר למשתוקק. בהתבסס על כך, עולה השאלה כיצד יכול יוהאנס לחשוב באופן מלא תשוקה שהרי החשיבה כבר "ברשותו" ולכן היא אינה חסרה לו. מה המובן של חשיבה מלאת תשוקה? כיצד אפשר להשתוקק לדבר שאינך חסר? פתרון לשאלה זו נוכל למצוא בכך שסוג החשיבה של יוהאנס הוא חשיבה שנעה כל הזמן בין שאלות לתשובות. בזמן שיוהאנס חושב הוא תמיד מנסה למצוא תשובה לשאלה (ולכן מתקיים אצלו חסר – חסר בתשובה) או שהוא מחפש שאלה חדשה (ולכן מתקיים אצלו חסר נוסף – חסר בשאלה). חשוב לשים לב שההנאה של יוהאנס אינה מהחשיבה עצמה אלא מהתנועה של החשיבה. התנועה של החשיבה מבטאת בדיוק את תנועתה של התשוקה, תשוקה שנעה בין שאלה לתשובה וחוזר חלילה. זו פשר האהבה שלו אל התנועה של המחשבה. במילים אחרות, ליוהאנס יש מעין "מנגנון תמידי לשימור התשוקה" גם לאחר שהתשוקה מתממשת.

            המאפיין הבולט ביותר אשר מעיד על עוצמת החשיבה מלאת התשוקה של יוהאנס הוא האופן הטוטאלי שבו החשיבה נחוות על-ידו כחוויה שאינה מחשבתית בלבד אלא גם רגשית ואפילו גופנית. השפעה כזו לחשיבה מעידה על חשיבה מלאת תשוקה. כלומר ברגעים שבהם הוא מממש את התשוקה שלו (=ברגעים שבהם הוא "בתוך החשיבה") הוא חווה חוויה הממלאת את כל ישותו ואשר עוצמתה אינה משאירה ספק בנוגע לנוכחותה השקטה של התשוקה גם כאשר הוא נמצא  "בתוך החשיבה".

סיכום, או:הספק התשוקה ואני

            לא דנו בספק באופן ישיר אבל הוא היה איתנו באופן עקיף כל הזמן. כוונתי לכך שהספק הוא הדבר שהחשיבה של יוהאנס כל הזמן מנסה להתגבר עליו, הספק הוא לא רק הנושא המרכזי בתזות שיוהאנס חוקר אלא גם הדלק, הדבר המאפשר את החשיבה. התרת הספק היא התשוקה של החשיבה ולכן בכל פעם שמדברים על התשוקה של החשיבה הספק נוכח בעקיפין. אבל המובן העמוק והחשוב יותר של הספק, המובן הרלוונטי לכל משתוקק, הוא הספקנות המהותית של יוהאנס, ספקנות שמקבלת ביטוי בכך שהוא מטיל ספק בדעות של הסובבים אותו, מטיל ספק במצב ההתפתחותי שהוא נמצא בו, מטיל ספק אמיתי ועמוק ביחס שלו אל הדברים – הטלת ספק זו, אשר מלווה אותנו לאורך כל הספר באופנים שונים, היא המאפשרת לו להמשיך ולהתקדם בעקבות התשוקה אל מציאות חיים גבוהה יותר.

            התשוקה של יוהאנס היא תשוקה שאינה מצויה – תשוקה אל החשיבה, אך מושא התשוקה אינו מהותי מבחינת המסר שהוא מעביר לקורא, ובאותה מידה תשוקתו של יוהאנס הייתה יכולה להיות שונה לחלוטין (למשל: תשוקה דתית, מוסרית, אומנותית או חברתית) והמסר היה יכול להישאר דומה.

            הניתוח השיטתי של התשוקה, שנעשה כאן בעקבות הספר, בא להראות שלמרות שלתשוקה יש אופי אינטואיטיבי אין להשאיר אותה כאינטואיציה בלבד (אינטואיציה שהיא כמעט רק בגדר פוטנציאל לתשוקה) אלא להתמודד עמה, להתעמת עם הגורמים המדכאים אותה ולפתח יחס מודע אליה כיחס ממשי בין היחיד לבין מושאי תשוקתו. במילים אחרות - להפוך את התשוקה מפוטנציאל לממשות, ממושג שחוק ואמורפי למציאות חיים מורכבת ומוחשית.

            אסיים בנימה אישית ואומר שכאשר קראתי בספר חשתי, שקירקגור מנסה לגרום לקורא, להרגיש שדמותו שלו (כקורא) משתקפת בזו של יוהאנס, השתקפות שמעוררת את הקורא לשאול את עצמו שאלות אודות הספקות והתשוקות האישיות שלו, שאלות שרק הקורא יכול למצוא להן תשובות. כוונתי לכך שקירקגור בעקיפין גורם לקורא לשאול  – האם אתה, הקורא, באמת מטיל ספק מספיק בחייך שלך? האם אתה מודע לתשוקה שלך? האם אתה יודע מה היחס האמיתי שלך אל מושא תשוקתך? האם אתה חווה את היחס הזה כתשוקה אמיתית או מסתפק בלנסח אותו בצורה מופשטת? וכשאתה מגיע אל מושא תשוקתך (ותהיה זו מה שתהיה), האם אתה נוכח בו באופן מלא תשוקה? האם יש לך מנגנון המשמר את התשוקה שלך גם לאחר שזו מושגת? האם אתה חיי את חייך באותה טוטאליות כמו יוהאנס? האם אתה מוכן להסתכן בסכנות שחיים מלאי תשוקה יגבו ממך? האם אתה שואל את עצמך שאלות אלו? אם לא – רומז קירקגור -  שאל את עצמך והמשך לשאול, עד ליום שבו תוכל גם לענות לעצמך בתשובות חיוביות, ואז תוכל, כמו יוהאנס, לומר לעצמך מה שאמר אותו מצביא בטרם יצא לקרב הגורלי:

It is enough for me that I have taken part. If I should die the moment I set foot on land, without having achieved anything, I will still regard this death as fortunate and glorious.[9]

תוכל לומר זאת גם אם לא תממש את תשוקתך, גם אם לא תשיג דבר, שהרי חיים מלאי תשוקה הם הישג מפואר כשלעצמו.

[1] קירקגור, ס.(תשס"ח). העת הזאת,חזרה, ההבדל בין גאון לשליח. ירושלים: הוצאת כרמל. עמ' 66-67.

[2] למשל – מה מעידה גוויעתה המהירה של המחאה החברתית על תשוקתו של היחיד בחברה אל הצדק?

[3] שם, עמ' 41.

[4] Johannes Calimacus, 0r: A life of Doubt -נכתב על-ידי  philosophy of Soren Kierkegaard ותורגם לאנגלית ע"י  T.H Croxhall  . הספר פורסם בהוצאת Serpents Tail  (2001) לונדון.

[5] שם, עמ' 21.

[6] שם, עמ' 29.

[7] שם, עמ' 63-64.

[8] שם, עמ' 32.

[9] שם, עמ' 32.